נפלאות ה"אי ידיעה" ניהול רלוונטי במציאות משבשת

נפלאות ה"אי ידיעה" – ניהול רלוונטי במציאות משבשת

מאת: מיכל זיגלמן

המאמר פורסם בירחון משאבי אנוש, אפריל 2012

 

המאה ה-21 – ברוכים הבאים למציאות משבשת

לא רק מזג האויר השתגע. רצף האירועים וההתרחשויות בתקופתנו מערער את סדרי העולם המוכרים ומאתגר את מה שאנו "יודעים" במרבית תחומי החיים. במקביל לערעור הידע, מתערערת גם תחושת הוודאות, השליטה והמסוגלות שהידע מקנה. לימדו אותנו שכדי לפתור בעיה יש להגדיר אותה היטב ואז "לנתח" אותה, אלא שבסביבה גלובלית, רשתית ומקושרת לא תמיד ברור היכן עובר הגבול, מה גורם למה ומדוע הניתוח הלוגי אינו בהכרח משקף את הדינאמיקה האמיתית בשטח. המערכות בהן אנו חיים ומתמודדים אינן מצייתות לחוקי הסדר וההיגיון עליהם התחנכנו. בסביבה בה ידע יכול להפוך כהרף עין מנכס לסיכון וניסיון אינו מבטיח יתרון (ראה:פייסבוק, טוויטר), אנו מאותגרים להסתמך על הידע ובו זמנית להטיל ספק תמידי בתקפותו למציאות העכשווית.

"כל בוקר אני מגיע לעבודה וחושב איך אני מונע את הכאוס היום…"  התלונן באוזני מנהל בכיר באחת מפגישותינו. חוויית הכאוס שמתוארת על ידי מנהלים אינה מקרית. אנו אכן חיים ומנהלים כיום במציאות כאוטית, משבשת. השינוי התמידי, הקצב המואץ, בצרוף עם הקישוריות הגבוהה ברשתות בהן אנו מעורבים, כל אלו יחד מייצרים קרקע נזילה, לא יציבה, הפכפכה,  שאינה חוזרת בדיוק על אותו דפוס פעמיים. משבר הקוטז' של מרץ 2012 פרץ על קרקע חברתית, כלכלית, תודעתית אחרת מזו שהצמיחה את מחאת הקוטז' של קיץ 2011, ערב צדק חברתי.

בסביבה רשתית, גלובאלית, גבולות אינם קיימים באמת. אירועים נקודתיים מתפשטים באופן ויראלי, בלתי נשלט, מהר ורחב. הפרעות קלות ושיבושים זניחים לכאורה מתגלים כבעלי פוטנציאל לחולל אפקט רב עצמה. תחזיות מומחים, קווי מגמה והסקת מסקנות מתגמדים אל מול אדם אחד מתוסכל שמצית עצמו בעיירה בתוניסיה ומשיק את אביב העמים הערבי. את הכאוס הזה לא ניתן למנוע.

התשוקה לוודאות

במצבים כאוטיים, מה שעבד בעבר, לפני שנה או לפני 5 דקות, אינו בהכרח רלוונטי למפה שמתהווה כרגע. בתנאים אלה, יותר מבכל זמן אחר, חשוב לא למהר "לדעת". יש לעצור, לבחון את העובדות, את הנחות היסוד ה "וודאיות" ובאיזו מידה הן עדין תקפות לסיטואציה כאן ועכשיו. הידע הקיים הוא רב ערך ועם זאת, אין להתקבע בו. בסביבה כאוטית, אי-הידיעה חשובה לעיתים יותר מהידיעה.

מאידך, אותם מצבים כאוטיים מאיימים על תחושת הידע והשליטה ובאופן אוטומטי מתעוררת התשוקה האנושית לסדר ולוודאות מיידית. אי הודאות היא כמו ואקום שואב, קשה להכיל אותה. הצורך לפתור מהר ולא להשאיר סימני שאלה הוא גדול. כולנו מכירים את חווית ההתלבטות, את הרצון העז "להחליט כבר משהו" והעיקר שלא להמשיך את העמימות הזו. בתנאים אלה, אנו נשאבים

למלא במהירות את חלל אי-הידיעה במה שוודאי עבורנו: ניסיון, מודלים, תכניות מגרה, הערכות מומחים ועוד מיני אמצעים ליצירת "ודאות אינסטנט", העיקר שנרגיש וניראה בשליטה, שלא נמצא עצמנו רגע נוסף חשופים במרחב המאיים של אי הידיעה.

כך, נוצר מצב אבסורדי, אותו אכנה "פרדוכס הידיעה" –  דווקא במצבים בהם חיונית עצירה ובחינה לא "ידענית" של המציאות, אנו נצמדים לידע שבנמצא וממהרים לשלוף את אותם הפתרונות הישנים והטובים שעבדו עבורנו "באותו מצב", לכאורה. כך למשל, ההשתלטות על ספינת מרמרה ב- 2010, היא דוגמה אחת מיני רבות לסיטואציה בה ה"ידע" על "מה שעבד" (בחמשת הספינות האחרות) לא הוכיח עצמו במפגש עם המציאות כאן ועכשיו (עם המרמרה) ואפילו שיבש היערכות ריאלית לאפשרות שאולי הפעם מדובר ב "משהו אחר", שובר כיוון.

תשובות מהירות שנשלפות במצבי לחץ הן תשובות המסתמכות על ידיעת העבר, עוברות דרך דפוסי המחשבה האוטומטיים, מקדשות את ההנחות הישנות. כמו גלולת הרגעה הן מספקות מענה מיידי, נקודתי, "אשליית ודאות" זמנית, שמאחוריה תקווה סמויה ובלתי סבירה שמה שהיה הוא שיהיה. במציאות דינאמית ומורכבת פתרונות כאלה עלולים לייצר התקבעות ולטשטש את תמונת המצב האמיתית.  איזה מזל שבסביבה מהירה אפשר לתרץ ש "אין זמן לעצור".

הזמנה לאי ידיעה

"מן המקום שבו אנו צודקים, לא יצמחו לעולם פרחים…"  אומר יהודה עמיחי בשירו.

במקום בו אנו "יודעים" לא יצמחו לעולם פתרונות יצירתיים.

אי הידיעה, אותו ריק מאיים ולא נוח, שאנו, במיוחד מנהיגינו, כל כך ממהרים לצאת ממנו, הוא גם השלב שמאלץ אותנו לעצור את החשיבה והתגובה האוטומטית. בשלב זה נפתח מרחב בו הכל אפשרי: לערער, להטיל ספק, לאתגר את הברור מאיליו ובעיקר- לשנות כיוון.  אי הידיעה זוהי החממה שמאפשרת נביטה של רעיונות חדשים שאינם ממוחזרים, כאלה שאינם לכודים בתרשימי זרימה שגורים ובקבעונות מחשבתיים, סקרנות שאינה תחומה בגבולות הידע הקיים והמוסכמות על מה ש"נכון וצריך". אי הידיעה היא מרחב הפוטנציאל, הכאוס שמתוכו מתהווה הסדר החדש, למידה משמעותית ודפוסי מחשבה חדשים ורלוונטיים.

בתפיסת העולם הקלאסית "ידע הוא כוח". במאמר זה אבקש להציע כי "אי ידיעה היא עוצמה", זוהי הפרדיגמה החדשה, הרלוונטית במציאות משתנה ומורכבת.

המנהיג בן זמננו – זה שיודע הכל, חוץ מ- לשאול

אנו חיים בתרבות שדורשת מאיתנו לדעת, שמקדשת תשובות מהירות ורצוי מאד שתהיינה גם  נכונות. אי ידיעה אינה נתפסת טוב.

"המקור הנפוץ ביותר של טעויות בהחלטות ניהוליות הוא הדגש על מציאת התשובה הנכונה, במקום על מציאת השאלה הנכונה"  (פיטר דרוקר). היכולת לשאול, מבלי לדעת מראש את התשובה, הופכת קריטית למנהיג שנמצא במרחבי השפעה וקיימות, שנוגע באנשים שנוגעים בעוד אנשים שמניעים רשתות, שכל החלטה שלו מהווה משק כנפי פרפר, רגעי, נקודתי שמתפתח במהירות להשלכות רחבות בזמן ובמקום. כמה מסוכן כשאותו מנהיג ממשיך לדעת את מה שהוא "יודע" ולעשות את "מה שעבד תמיד" כשהמפה כולה משתנה מרגע לרגע. כמה מסוכן שהוא אינו עוצר לשאול את השאלות הבסיסיות, הפשוטות והכל כך קריטיות, ממשיך להיערך למלחמה שתהיה על סמך זו שהיתה ובעצם מתנהג כמו אותו רץ שמתכונן חודשים ארוכים לריצת מאה מטר, מגיע למגרש ומגלה שכאן משחקים… כדורסל.

שאלה היא הזמנה וגם הזדמנות לאי ידיעה. אחריותו של המנהיג בן זמננו היא לייצר מרחב מאפשר לאי ידיעה ולפוטנציאל הגלום בה, לחולל אקלים שמטפח שאלות שאינן נקטעות באיבן על ידי דרישה אולטימטיבית לתשובות מידיות ונכונות. נכונות למי? באיזו מציאות? על פי איזו פרדיגמה?

תשאל, כדי להיות רלוונטי

מתי – אל תחכה למשבר הבא כדי לשאול,  אמץ את "שאילת השאלות" כדרך חיים והתבוננות ניהולית. אל תוותר על ההזדמנות לשאול בסיטואציות מאתגרות.

מה – הגדר שאלות מגוונות שמכוונות לפרספקטיבות שונות. בסביבה כאוטית לא קיימת זווית אחת שהיא  "הנכונה" לראות דרכה. "תמונת המצב" תלויה במה שתשאל.

איזה – במציאות מורכבת נדרשות שאלות פשוטות. על כל נושא ובמיוחד על הנחות היסוד "הוודאיות".

איך  – צור אקלים שמאפשר "אנרגיה של שאילה", שלא בהכרח כדי לצאת מיד עם תשובה. אל תמהר לענות, קח "פסק זמן" בתוך השאלה כדי לתת צ'אנס להתהוות של ידע חדש. ממילא ה"ודאות" שבתשובה היא רגעית בלבד, אשלייה של ודאות.

ומה עם התשובה ? – בסביבה כאוטית אין תשובה אחת שהיא בודאות התשובה ה"נכונה", מן הסתם היא גם לא תגיע מלמעלה מהאחד ש"יודע". מנהיג שישכיל לטפח תרבות המאפשרת הטלת ספק, התארגנות עצמית של ידע, למידה סקרנית שאינה מוכתבת בידיעה מראש והתהוות טבעית של חכמת הרבים, יש סיכוי טוב יותר שיתקרב לפתרונות רלוונטיים, מותאמים למה שקורה בשטח.

שאלה, יש בה הבטחה לחופש, סקרנות ופריצה למחוזות חדשים, אם רק נוכל להכיל את הואקום והעמימות שהיא מייצרת, נאפשר לעצמנו להיות מופתעים ונרגיע את האגו שדורש להיראות טוב ולדעת בכל מצב, אפילו כשלא ניתן לדעת.

איך נזהה את המנהיג הרלוונטי?

בסביבה כאוטית מתעמעם זוהרה של הכריזמה הקלאסית של המנהיג היודע כל,  מסמן הדרך "הנכונה" המדבר אל העם. היא מפנה את מקומה למנהיגות שסממניה הם:

צניעות – הכרה במוגבלותם של הידע האנושי ויכולתנו לשלוט בתהליכים שחזקים מאיתנו.

חמלה – הכרה, ללא שיפוטיות, בטבע האנושי הנזקק לוודאות ולשליטה, הנמשך לידע כמו פרפר אל האור.

אותנטיות –  "אני לא יודע" – משפט שהכי נאמן למציאות, נוכל לשמוע אותו בלכסיקון של המנהיג הרלוונטי.

ניהול האגו – במציאות משבשת, גם הידען אינו יכול "לדעת בוודאות".

גובה העיניים – דיבור עם העם, מתוך הכרה עמוקה שהידע הקריטי נמצא בשטח ולא מעליו.

תפיסה מותאמת למציאות – מהפכות גדולות מתחילות בצעד קטן. הבה נתחיל להוקיר את מי שמסוגל לומר "אני לא יודע". ובמקביל, נוקיר את שואלי השאלות, מטילי הספק, שמסוגלים להכיל את העמימות, גם אם הם "משבשים" את האופוריה שבידיעה, כי מהם תצמח הבשורה.

לשאול ולא לחדול

בעולם דינאמי, גם הידע הוא דינאמי, מתהווה בזמן אמת, Top down, Bottom Up, ומכל כיוון לכל כיוון, נמצא בכל מקום, בקרב עובדים, מנהלים, לקוחות, ספקים ובעיקר – בממשקים, בין אנשים, מחלקות ודיסיפלינות. לפעמים מסתנכרן עם הידע הקלאסי ולעיתים מאתגר אותו. במציאות כזו, "תרבות השאילה" צריכה להיות מוטמעת בארגון, לא רק במטרה למצא את התשובות הנכונות ולא רק ברגעי משבר, אלא כדרך חיים וכתפיסת ניהול, במטרה לפתח מיומנות וגמישות רגשית ומחשבתית וכדי לא להתקבע, כי קיבעון תפיסתי הוא גורם סיכון גורלי למנהיג במציאות משבשת.

מנהיג שישכיל לייצר מרחב של אי-ידיעה, להכיל אותו ולזהות את ההזדמנויות הגלומות בו, יביא לשטח מנהיגות רלוונטית בעלת יתרון משמעותי על פני אלו שימשיכו לחפש כלים וודאיים כדי "לחסל את הכאוס".

שנדע ימים טובים של אי ידיעה !

תגובות

(0)